פעם מזמן כשהילדה שלי עוד היתה בתיכון ולמדה את השיר הזה של רחל המשוררת, התאהבתי.
אמנם, השיר מדבר על אהבה אסורה או בלתי אפשרית אבל אני כרגיל אוהבת להוסיף פרשנויות נוספות לעולם הדייטינג בשוק העבודה.
הפגישות הלא מוצלחות האלה שגורמות לנו לתחושת פספוס או סתם תחושה שזה לא היה מספיק טוב כמו שרצינו,קיווינו או תכננו.
מכירים?? קרה לכם??
בטוחה שכן. זה קורה לכולם וזה נורמאלי.
אתמול היתה לי אחת כזאת.
הגעתי כמו תמיד 10 דק לפני הזמן כדי להתרשם מהמשרדים, להריח קצת את האוירה, לקשקש עם המזכירה וגם לקרוא קצת את כל המסרים שבד"כ נמצאים בחלל.
חייבת להודות שמנהלת המשרד זרקה לי טיפ שאם הייתי מספיק חכמה להקשיב לה, אולי זה היה מציל אותי.
אבל מאחר ואני הייתי על מצב אוטומט,תרגלתי בלב את נאום הניצחון שלי כמו שאני אוהבת….כמו שאני רגילה
וכמו שבדרך כלל עובד לי טוב.
אז לא שיתפתי פעולה ולא חקרתי את חבל ההצלה שזרקה לי.
היא אמרה: קחי אוויר לפני שאת נכנסת כי הוא מאוד עמוס.
טוב,נו…כל המנכ"לים לחוצים,עמוסים בטירוף!!!!
לא ממש התרגשתי.
ואז נכנסתי עם החיוך הכובש שלי והתיישבתי מולו.
הוא, כמו בשיר,הבזיק מבט חטוף אלי וחזר לענייני הטלפון שלו.
הופה…הפתעה!!
שמתי את הטלפון שלי בתיק,ניסיתי לרמוז משהו אבל נאדה…שום דבר.
חוצפן,אמרתי לעצמי בליבי….
המתנתי והוא עדיין בטלפון.
עכשיו כבר התעצבנתי.
רגע…שאלתי את עצמי, אולי זה תרגיל כזה??
את הרי מדברת על יצירתיות ומבלבלת את המוח לכולם על חשיבה מחוץ לקופסא אז יאללה נראה אותך עכשיו גברת מגונדרת שכמוך.
הוא עדיין בטלפון….
מה הייתם עושים במקומי?
זכרתי שפעם מועמדת שלי סיפרה לי על סיטואציה דומה שבסוף היא בחרה לקום ולעזוב את הפגישה.
לא מתאים לי לעבוד עם בן אדם כזה שלא רואה אותי ממטר ומשפיל אותי.
האמת,זו בחירה שלה ופעם גם אני מצאתי את עצמי כמעט שם אבל זה כבר לפוסט אחר.
הפעם,אמרתי לעצמי,תתייחסי לזה כאימון מאתגר. מקסימום זה יצליח.
ישבתי על הכיסא עדיין והחלטתי להמתין.
תני צ'אנס הרגעתי את עצמי ואל תשפטי אותו עדיין.
ואז הגיע הרגע שהוא הניח את הטלפון על השולחן.
מצטער הוא אמר לי…יום מטורף המון תקלות והכל בהול ודחוף.
מבינה, עניתי לו. האם תעדיף שנקיים את הפגישה בזמן אחר?
הצעתי מתוך מחשבה שאם הוא נמצא בבהול ובדחוף ממש לא יעניין אותו עכשיו לשמוע את נאום הניצחון שלי.
תראי,הוא ענה, את כבר פה אז בואי ננסה למצות את הפגישה.
מעולה, עניתי בשיא האופטימיות.
ושתקתי.
ואז הגיעה השאלה הזו שהפתיעה אותי ביג טיים.
מוכנים?????
והנה השאלה שנשאלה:
"תתארי לי במילה אחת את עצמך"
למה שאבחר לעבוד דווקא איתך?
רגע….אבל מה עם נאום הניצחון שלי אמרתי בליבי???? (זה האוטומט מבקע ממני וממש רצה את המוכר והידוע)
מילה אחת שאלתי אותו? רק אחת??
ניסיתי להרוויח לעצמי עוד כמה שניות של מחשבה.
כן, מילה אחת שמגדירה אותך.
אממממ קשה…ממש קשה!!!
מ ר ת ונ י ס ט י ת !!!!!!!!!!!?♀️?♀️
ואז היה רגע של שקט שפה כבר אמרתי לעצמי וואי איזו פאדיחה עשית לעצמך?
אבל לפעמים, אני מצליחה להפתיע גם את עצמי.
אין לי מושג מאיפה הגרלתי את התשובה הזו אבל זה גרם לו לפתוח זוג עיניים סקניות. להתמקד בי ולא עוד מבט חטוף. הפעם הוא נשען אחורה על הכיסא ואמר וואלה…את??? מרתוניסטית?
כן, עניתי לו וכבר התחלתי להרגיש הקלה בכל גופי.
באמת???
כן,באמת!!!
ואיך זה קשור לגיוס והדהאנטינג????
קשור,בטח קשור,האמא והאבא של הקשור. הכי קשור בעולם.
עכשיו תבינו כשלמדתי NLP למדנו על מגוון של טיפוסים
הבנתי מהר מאוד מי יושב מולי. מדובר בטיפוס הפרויקטאלי, זה שרואה את המטרה הסופית ואת כל שלבי הפרויקט.
מסוג האנשים שיש להם אקסל תמידי בראש. הכל מאוקסל, מתוכנן ומתוזמן. רצוי לדבר איתם בשפה הזו. גיוס מבחינתו צריך להיות כלי שיאפשר לו להשיג את המטרה. גיוס המשאבים זה משהו הכרחי להשגת המטרה.
היה חשוב להנכיח לו את תהליך הגיוס בתוך הגאנט או תוכנית הפרויקט שיש לו בראש.
זהו!!
ברגע שנמצא הערך שם נוצרה הכמיה ביננו.
התחלתי לדבר או יותר נכון נכנסתי לזון שלו (בשפתו זה פרויקט ארגוני ארוך גדול משמעותי) ואצלי זה ריצה למרחקים ארוכים. עם תוכנית אימונים ומטרות ומחויבות ונק זינוק והרגע שבו מגיעים לשער הסיום ולקחתי אותו איתי לתוך החוויה הזו בשיא ההתלהבות והצעתי לו להתייחס לתוכנית האסטרטגית שלו בדיוק כך.
אז כמה טיפים לקראת פגישה חצי פגישה. או פגישה חשובה, אסטרטגית, גורלית:
- כמה שנגיע מוכנים אף פעם לא תהיה לנו שליטה על הצד השני ותמיד רצוי להיות מוכן להפתעות כאלה שיאפשרו לנו לצאת מאזור הנוחות של איך אני רגיל להציג את עצמי (ואני מציעה להרחיב את ארגז הכלים להתמודדות עם מצבים חדשים).
- תמיד כדאי לתכנן את עצמנו במיטבנו. להיזכר ברגע כזה או בחוויה ששם היינו מאוהבים בעצמנו, גאים במה שעשינו ומרוצים מהתוצאה. במקרה שלי זה היה המרתון שתמיד מצליח להוציא ממני התרגשות, התלהבות וסיפוק.
- כמעט תמיד כשאנחנו מגיעים לפגישה חשובה,אנחנו מתכננים מה חשוב לנו שיקרה. מה חשוב לנו להגיד על עצמנו ובעיקר אנחנו מאוד ממוקדים ברושם שהיינו רוצים ליצור. יחד עם זאת, חשוב מאוד להיכנס גם לעמדה של הצד השני ולנסות להבין איזה טיפוס עומד כאן לפני ואיך אני נכנס לנעליו ומסייע לו להשיג את מה שהוא צריך.
במקרה שלי רצה פגישה קצרה ממוקדת עם ערך אחד שמדבר אליו.
במקרה שלי זה היה מנהל שאוהב את השורה התחתונה, משימתי, תקתקן, פרויקטור שרואה את המטרה. אם הייתי מתעקשת לענות לו לפי איך שאני רגילה ואוהבת (לספר סיפור מפורט) כמו שאני גם כותבת את הפוסטים שלי,
הוא היה מהר מאוד משתעמם והייתי מאבדת אותו.
אז…
מי את או אתה במילה אחת?
והאם אתם אנשים כאלה? בדומה למנכ"ל הזה?
אם כן…אז תשלחו לי קו"ח
