היא התקשרה.
נשמעה קצת מיואשת.
6 שנים שאני לא עובדת, אמרה בקול מתנצל…אני רוצה לחזור לשוק העבודה ולא יודעת איך.
את חושבת שתהליך של אימון יוכל לעזור לי?
קבענו להיפגש.

היא התיישבה על הכורסא הצהובה קצת מהוססת אך משהו בעיניים שלה דיבר אחרת.
שם ראיתי את הרצון ואת הכוח שלה.
אם היו אומרים לי שזה יהיה סיפור חיי, לא הייתי מאמינה, היא אמרה.
אף פעם לא ראיתי את עצמי לא עובדת.
תלמידה מצטיינת, קורס קצינות, את האוניברסיטה סיימה בקלות, על הדרך התחתנה עם מי שמאוד רצתה ואהבה התחילה לעבוד, התקדמה מהר וקיבלה תפקיד ניהולי משמעותי.
3 ילדים מקסימים, הכל השיגה די בקלות.

ואז הציעו לבעלה לצאת לרילוקיישן לעמק הסיליקון.
שאלתי אותה אם זו היתה גם בחירה שלה לעזוב את מקום עבודתה ולעבור לארה”ב.
היא פקחה את עיניה ואמרה: ברור שזו היתה גם הבחירה שלי.
זו בחירה מאוד משמעותית!!! בחרתי לתת למשפחה שלי מתנה ענקית.
אני בטוחה שזכינו בתקופה נהדרת, מלאת חוויות.
בחרתי להיות אמא במשרה מלאה נתתי למשפחה שלי את אחת התקופות המשמעותיות בחיי.
היא התחברה לכוחה ומשמעותה של הבחירה.

עכשיו אני רוצה לבחור בי.
רוצה להיות מודל עבור בנותיי, רוצה עבודה עם משמעות חברתית.
בכל השנים שלא עבדתי,עסקתי בהתנדבות ובתרומה לקהילה.
זה גרם לי להרגיש טוב הייתי רוצה לעבוד בעמותה או בכל דבר שיש לו משמעות חברתית.
בחזון היא ראתה את המשרד שלה. משרד מואר עם חלונות גדולים. ראתה את עצמה בבגדים חדשים מחויטים.

הדימוי היה: אני ציפור חופשיה = עפה על עצמי.
בפגישה הבאה סימנה את מטרותיה.
הגיעה בקביעות לכל פגישה.
ראיתי אותה מתחזקת, מתעודדת, כנה עם עצמה, נחושה ולא מוותרת.
התחילה להפיץ את הבשורה, כתבה קו”ח, למדה לבקש עזרה, התמודדה עם השיפוטיות של החברה,
התאמנה בלהתמקד בחשוב ולא בדחוף.
נפרדנו כשעדיין לא מצאה עבודה אבל ידעתי שהיא יוצאת מחוזקת ומלאת מוטיבציה.

בערב החג,חודשיים אחרי סוף האימון קיבלתי ממנה את המתנה הכי גדולה ומרגשת לחג.
התקבלתי !!!! היא כתבה ושבוע הבא אני מתחילה לעבוד.