שבוע שעבר הייתי חצי חולה.
צינון שהפך לכאב גרון שהפך לצרידות קשה עד כדי איבוד הקול שלי לגמרי.
היתה לי פגישה עם לקוח חדש.
בשיחת הטלפון המקדימה נדלקתי על הסטארטאפ ועל המוצר ורציתי מאוד לקבל את העבודה.
הבנתי שבאותו יום מתקיים אצלם מצעד ההדהאנטרים ולכן זה גרם לי עוד יותר לרצות את הפגישה.
חברה נתנה לי טיפים על תרופות סבתא עם בצל ודבש, רציתי להקיא אבל מה לא עושים בשביל פגישה עם יכולת דיבור.
הגעתי לפגישה ובחניון באוטו עשיתי בדיקה עם עצמי וגיליתי שעדיין אין לי קול.
טוב, ננסה לדבר בלחש, הרגעתי את עצמי ורק התפללתי שלא יתקוף אותי איזה התקף שיעול כי אז באמת יהיה לא נעים.
בפגישה ישבו מולי לא פחות ולא יותר סוללה של 3 מנהלים.
אמרתי להם שאני ממש אוהבת לדבר והרבה, אבל הפעם אצטרך ללחוש ולדבר בקצרה כי אין לי קול.
ועוד אמרתי שהגעתי לפגישה כי לא רציתי לפספס את ההזדמנות.
ברגע ששיקפתי את מצבי העגום ישר הרגשתי סוג של אמפתיה, הערכה והזדהות.
מיד הזמינו לי תה,אחד אמר שהקול שלי דווקא ממש סקסי (בגילי זו מחמאה וממש לא הטרדה)
והשלישי צחק ואמר: אחלה שיטה למכור
עוד לא קיבלתי מהם תשובה חיובית אבל יצאתי מהפגישה בתחושה מצוינת כי הרגשתי שעשיתי כמיטב יכולתי.

ואיך זה קשור לראיון עבודה?
כשאני שואלת איך עבר הראיון הרבה פעמים אומרים לי:
לא משהו….
התרגשתי, הייתי בלחץ, מלא זמן לא התראיינתי, הגעתי חצי חולה, אני בהליכי גירושין וזה כנראה משפיע עלי.
ואז אני שואלת: ציינת את זה?
לא,מה פתאום!! זה נראה לי קטנוני,לא לעניין ובטח לא מקצועי.
!!!!!Big Mistake
איך אני יודעת?
כי כשאני משוחחת עם המראיין אחרי ושומעת ממנו על ” משהו שלא עבר”
אז אני אומרת: הוא היה מאוד בלחץ, אולי קצת התרגש, הרבה זמן לא התראיין, בתקופה אישית מורכבת וכו’
ישר אני שומעת את ההזדהות, את הרצון לבוא לקראת, לנסות שוב.
מה קורה בכל הראיונות שאין הדהאנטר מלווה??
לרוב מקבלים תשובה שלילית.
אם לא הייתי משתפת את הלקוח בקושי שלי, יש מצב שהיה אומר לעצמו:
מי זו ההזויה הזו שהגיעה חולה ואולי בכלל הדביקה אותנו בנגיף הקורונה.
כשאנחנו מייצרים כנות אמיתית שמשתפת איזה תסכול,קושי,מחסום אנחנו מייצרים הזדהות ואמפתיה מהצד השני.
מי מכם התנסה וזה עבד לו?