זוכרים איך פעם למדנו לפסיכומטרי?
לא יואל גבע ולא נעליים, ספר ענק ועבה שתרגלנו לבד.
זוכרים איך קיבלנו את התוצאות?
במעטפה בדואר.
ואני אישית זוכרת את הרגע שבו אמא שלי התקשרה אלי כשגרתי אז בדירת הרווקים של רן בתל אביב.
מה??? שאלתי
קיבלת את הציון שלך בפסיכומטרי,היא אמרה בקול אפס קצת מודאג וחושש
ואז הבנתי שהחלום על לימודי פסיכולוגיה נגוז ברגע אחד.
היום הבת שלי לומדת פסיכולוגיה וניהול אולי בגלל הסיפור שלי? אולי בגלל שהיא רוצה להיות פסיכולוגית ואולי היא לא יודעת אם הסטארטאפ שהיתה בו שנה עשה לה חשק להמשיך לתוך חיי ההייטק המתישים? כי איך אפשר לדעת הכל בגיל 20+ ולקבל החלטות כל כך משמעותיות??
הבן שלי רועי לומד עכשיו לפסיכומטרי והוא יודע שהוא חזק יותר במקצועות הריאלים ולכן יותר ברור לו מה יבחר ללמוד.
מה זה אומר? שהוא יהנה מהלימודים? שיהיה לו מקצוע שיאהב? אולי כן ואולי לא אבל מה שבטוח זה שהבחירה יותר קלה לו.
בהמשך שניהם יצטרכו לעשות עוד בחירות משמעותיות, אולי יבחרו לשנות מסלול, אולי לא, מה שבטוח שלהיות מבולבל זה לא כיף.
רוב הילדים רוצים שנהיה גאים בהם, רוצים לשמח אותנו ולפעמים הם כל כך מבולבלים שממש נח להם לתת לנו, ההורים, להחליט עבורם.
נדמה לי שהיום הדור הצעיר יותר חוקר,שואל את עצמו שאלות.
ומה התפקיד ההורי שלנו?
לעודד, להראות את החוזקות, ובעיקר לשאול אותם שאלות שיעזרו להם לקבל את ההחלטות הנכונות עבורם.